שמעתם פעם על אמא שרוצה שהבן שלה יבכה?

הילדים חווים קשיי הסתגלות למסגרת בתחילת שנת הלימודים? אל תשכחו שיש גם את אחר הצהריים...

על התפקיד ההורי שלנו בתמיכה בהסתגלות גם אחרי שעות הגן, והמרחב הבטוח לפרוק שהבית מאפשר

שמעתם פעם על אמא שרוצה שהבן שלה יבכה?

אנחנו בשבוע הראשון של ספטמבר, ואם אתם הורים לילדים בכל גיל במערכת החינוך, אז בטח כל מה שאתם רוצים עבור הילדים הוא שיתחילו ברגל ימין, שתהיה להם תחילת שנה קלה וזורמת, ואז אולי גם לכם יהיה קל יותר, לא?

נטע, הקטן שלי, התחיל השנה גן חובה. מצד אחד הוא ממשיך באותו הגן, עם חלק משמעותי מהצוות שנשאר משנה שעברה. מצד שני, ילדים עזבו, חדשים נכנסו, יש נשות צוות חדשות וכל כך הרבה גם השתנה.

נטע הוא ילד רגיש. מכירים את הילדים האלו? שבמסגרת יגידו שהם נהדרים, מקסימים ומתוקים, ואז בבית את שואלת את עצמך אם זה אותו הילד שדיברו עליו? אז הוא לא ימהר להפגין רגשות לא נעימים בגן, להתעצבן ולבכות כשמשהו לא הולך, הוא לרוב יעצור זאת בתוכו, יוותר לחברים, ויישאר עם התסכול בפנים – לכן התפקיד שלי בבית הוא לעזור לו לעבד ולהתמודד עם כל קשת הרגשות. הבית הוא המקום הכי בטוח עבורו, ואז הוא משחרר את המגננה שהיה בה במשך שמונה שעות, ופורק כמעט מייד כשהוא רואה אותי. זה יכול להתבטא בהתנהגות שלא נעימה לי, תלונות, רטינות, אפילו דחייה מצידו, צעקות, מכות וגם בכי. גם אצלכם זה ככה?

וזה גם מתבטא בכך שהוא משתף אותי, מדבר על מה שהיה, זה יוצא ממנו בזמנים לא צפויים לפעמים, ואז זה מזכיר לי ועוזר להבין שההתנהגות הזו שלא נעימה לי היא לא נגדי, היא בעדו – זה פשוט מה שקורה כשהרגשות הלא נעימים הללו צפים ועולים.

בהכירי את הילד הרגיש שהוא, אני כבר יודעת, נכנסת לכוננות ספיגה אחר הצהריים, לוקחת נשימה לפני שאני אוספת אותו, ומכינה את עצמי להכיל את הקושי הזה (וזוכרת שגם לי תיגמר הסבלנות פה ושם).

אני יודעת שהוא פורק כשהוא לבד איתי ורוצה לאפשר לו את זה. ולכן, אני בהחלטה שחשוב לי לזמן את הבכי של הילד שלי. בעיני לקחת אחריות ולעזור לו בהסתגלות בשעות שהוא איתי בבית,  זה חלק חשוב ואקטיבי בנוכחות ההורית שלי.

ולכן בתקופה הזו החלטתי שנמעט לפגוש חברים, כדי לתת לו זמן שקט עם פחות גירויים חברתיים. במקום, אנחנו משחקים ושוהים יחד בבית עד כמה שמתאפשר. אני מקפידה שתהיה לו פעילות יותר פיזית (מלחמת כריות, קליעת בובות לסל הכביסה, טיפוס במתקן בחצר שלנו, או סתם כדורגל) כדי לפרוק את המתח שהצטבר לו בגוף ובראש. ובעיקר בעיקר – שיבכה. כמובן שאני לא מעצבנת אותו בכוונה כדי שיבכה, ואני דווקא מרחיקה אותו ממריבות עם האחים בשלב זה, כי זה שאני מודעת לקושי שלו ופנויה להכיל לא אומר שהם אמורים להחזיק את זה. אבל אני כן מזמנת את הבכי. כי אצל ילד בהסתגלות למסגרת – לא צריך הרבה כדי שיתפרק, יתחיל לצעוק ולקטר, ואז – הסוד הוא לתת פתח לתסכול ולאפשר לו לעבור את שלב הצעקות והרטינות – אל עבר הבכי, הפורקן.

הפורקן הזה הוא חיוני, הוא חלק חשוב מהעיבוד הרגשי ומאפשר יותר מכל את ההסתגלות גם אחר הצהריים. למה הכוונה?

בדרך כלל אחרי או תוך כדי שהילדים מסיימים לבכות הם ירצו לבוא ולהתנחם אצלנו (ולכן כדאי מאד להציע חיבוק, ליטוף ופעילות מחברת וקרובה, או מרגיעה אך לא ממסכת, כמו איזו אמבטיה טובה), וזה עוזר להם להסתגל לדברים שלא קורים כמו שהם רוצים, ובונה חוסן ויכולת התמודדות עם תסכול. תחשבו מה הכי עוזר לכן להתמודד עם תסכול – שבן הזוג יגיד לך "מה את בוכה מכל דבר?!" , "בואי תאכלי משהו ותראי קצת טלוויזיה ותרגעי"? או שיהיו איתנו, יציעו לנו חיבוק ואולי משהו נעים לעשות יחד?

וככה, אנחנו גם מחזקים את הקשר שלנו, מאשרים את המקום הבטוח, מנרמלים את פרץ הרגשות, ונותנים אפשרויות להפגין אותם בצורה שלא מסכנת אותו ופוגעת באחרים.

אז לתת להם לבכות, עדיף כל יום,

ולגייס אורך נשימה וסבלנות,

איך אתם עוזרים לילדים שלכם לפרוק את כל החוויות, ההתנסויות והגירויים שהם צברו במהלך היום?

פורסם ב-7.9.23