להחזיר את החיבור

הילדים שלנו הם ילדים... וככאלה הם משופעים לא פעם בהתנהגויות מאתגרות. ההבנה של הצרכים שלהם עוזרת לנו להתמודד עם התנהגות כזו או אחרת (לפעמים), אך שוב דבר לא משתווה להזנה וטיפוח מתמיד של הקשר, כדי שנוכל לעבור יחד כל סערה ומהמורה בדרך ולגדל ילדים מלאי ביטחון בעצמם ובנו

אני אוהבת את פרחי כובע הנזיר, אוהבת את הצבעוניות שלהם, ואוהבת לנשנש אותם סתם ככה או בסלט.

נטע יודע את זה, ומכיוון שאני מסבה את תשומת לבו שוב ושוב לפריחה באופן כללי ושל כובע הנזיר בפרט הוא נוהג לקטוף לי פרחים לשים מאחורי האוזן או סתם לאכול – ובכל פעם מחדש זה ממיס לי את הלב

בשבועות האחרונים הוא עובר תקופה מאתגרת,

קפיצה התפתחותית וקוגנטיבית,

בשילוב עם פרידה סופית ומוחלטת מהמוצץ בלילה לפני חודשיים

(פרידה שאנחנו עזרנו ליזום, לאחר שראינו שזה לא יגיע ממנו),

פתאום לא כל כך כיף להיכנס למיטה בערב,

קשה יותר להירדם (לפני כן היה נטרק תוך 30 שניות מרגע המגע במזרון)...

והיו לא מעט ערבים שגם הסבלנות שלנו אזלה לפני שנרדם.

משחק עם הגדולים בגן, רואה התנהגויות חדשות,

"ובודק גבולות"

ואז....

דני ואני נסענו לחו"ל לכמה ימים,

עם תיווך והכנה לפני כן,

והיה לו קשה –

קשה לקבל את הרעיון,

מה זאת אומרת אנחנו נוסעים, בלעדיו??

"תקנו לי כרטיס", "אני אבוא אתכם במזוודה",

"אני לא מסכים לכם לנסוע בלעדי" – בהלה אמיתית, חשש מהניתוק הזה מאיתנו (בעיקר ממני),

בפעם הראשונה משנינו לזמן כל כך ממושך...

דיברתי על זה גם בסרטון שהעליתי, על מה עשינו כדי להתכונן,

חשבנו יחד על רעיונות שיעזרו לו.... נתתי המון אמפתיה לקושי שלו,

אבל הבהלה בשלה, הייתה נוכחת עד רגע הפרידה,

וגם ביום יומיים הראשונים לנסיעתנו

נדמה היה ששיחות הווטסאפ רק מרעות את המצב

אחר כך הסתגל, בילה ונהנה עם סבא, סבתא, דודה והאחים,

ואפילו רצה שנתעכב קצת בחזרה,

ועם זאת אני התכוננתי לכך שההנאה לא מחפה על הניתוק,

ושייקח זמן להחזיר את החיבור בינינו

ובפגישה המחודשת כשחזרנו שמתי לב שלקח לו זמן להסתכל בעיניים,

היה עצבני, עם משפטים והתנגדויות חדשות כמו:

"אתם לא הקשבתם לי – עכשיו אני לא אקשיב לכם"

"אתם לא נוסעים יותר אף פעם", ואפילו "תשתקי, אני לא מקשיב לך"

עוטה על עצמו הבעה כועסת – ולא רוצה לשחק יחד, לדבר...

מי אתה ומה עשית לילד שלי?

ככה זה נראה כשההיקשרות תחת איום

כשצרכים כמו יציבות, ביטחון, נוכחות והובלה מצד ההורה,

שמשותפים לכל הילדים, לא מתמלאים

אז אנחנו רואים בדיקת גבולות מוגברת,

התנהגות ודיבור שמרחיקים בינינו

וזו מלכודת,

פח שקל ליפול בו,

אם מסתכלים על ההתנהגות והדיבור

כי בתכלס, ממש לא כיף להיות עם ילד שמתנהג ככה,

זה מתיש ואפילו מעליב

אני חושבת שהדימוי שהיה הכי נוכח אצלי היה שיש כאן פרח,

קצת מיובש, שזקוי להשקייה ודישון במשך כמה ימים

עד שיזדקף שוב וימשיך בפריחתו

זה היה לא פשוט, בחלק מהזמן נגמרה לי הסבלנות, באמת נעלבתי,

וגם התגנבו לי מחשבות כמו "מה הבעיה שלו? הוא ממש מגזים!

כדאי להעמיד אותו במקום"

ועוד ועוד

ובחלק מהזמן גם עשינו את זה....

ואז שוב חזרנו להשקות ולטפח את הקשר

ואתמול, בדרך הביתה – הוא שוב עצר לקטוף לי את כובע הנזיר

כשהורה נכנס בדלת הקליניקה

אני מזכירה לעצמי

שאני לא אדבר איתו רק על מריבות בין אחים,

ולא אדבר על איך עוזרים לילד שלו להתארגן בבוקר ולצאת למסגרת

או איך לנהל השכבת לילה מוצלחת,

אני אדבר בדיוק על הדבר הזה,

על איך ליצור קשר קרוב, בטוח ויציב עבור הילדים שלנו,

כדי שיוכלו להישען עלינו גם אחרי שהחיבור אבד באופן רגעי

כי התנהגויות הן התנהגויות, ולטפל בהתנהגות לא יעזור,

זה כמו לטפל בתפרחת, בעלי הכותרת,

כשבעצם כדאי להשקות ולדשן ולטפל בדברים מהשורש

ולתת לדברים אוויר וזמן, ולהאמין שהפרח ישוב לשגשג,

זו תקשורת מקרבת בשבילי,

וזה מה שאני מנסה להעביר הלאה,

תבואו ללמוד איתי?

פורסם ב-5.23