אחת המהויות המרכזיות בתקשורת מקרבת היא ליצור חיבור לפני שמדברים על פתרונות למריבות, מחלוקות וויכוחים. כשהלב שלנו פתוח ויש בינינו הבנה של מה שחשוב לכל אחת מאיתנו, הקסם קורה מעצמו.
כבר דיברתי על חיבור לעצמי
והיום אני רוצה לדבר על אבן יסוד נוספת בתקשורת מקרבת – חיבור לפני פתרונות
הפעם דרך סיפור קטן על חיבור לאחר, לאחרת, במקרה הזה לבת שלי.
לפעמים המילה הזו קצת מעצבנת, מופשטת מדי – חיבור, להתחבר, ונדמה שהפועל והשימוש שלו בהקשרים מסוימים לא ברור.
אז אני אנסה להסביר במילים שלי מה זה:
חיבור הוא מצב שבו הלב שלי גלוי ואני מחזיקה את הלב של הצד השני אצלי, שומרת עליו בטוח ורוצה בטובתו.
חיבור מתרחש כשאני מסכימה לראות את הצד השני את החוויה שלו והברים שהוא רוצה ומבקש, וגם חושפת את עצמי ומה שעובר עלי וחשוב לי.
אז סיפור קטן על איך חיבור שכזה עושה את כל ההבדל:
אחרי תקופה סוערת ולא פשוטה ביני ובין כליל, מרכזית הבית, היא התעוררה בשישי בבוקר וביקשה לדעת מה השעה. כשגילתה שכבר 8:15, הודיעה "אני לא הולכת למרכזון" (מרכזון = מסגרת חינוך בלתי פורמלי קיבוצית שיש אצלנו אחה"צ ובשישי) וחזרה למיטה.
הקשר: פעם בחודש חודשיים אנחנו מאפשרים לה להישאר בבית, אבל בגדול זו מסגרת שהיא אוהבת ומגיעה אליה באופן קבוע. ה3-4 שעות ביום שישי שלנו ללא הילדים הן ספורות ויקרות, ובאותו בוקר היו לנו המון תכניות. בפעם שעברה שהיא אמרה את המשפט הזה בשישי בבוקר, הלכתי איתה ראש בראש, בעיקר בגלל שהייתי לחוצה בזמנים, וזה נגמר בפיצוץ גדול ובתחושה מבאסת לשתינו. היא הגיעה למרכזון עצובה וישבה בצד ואני הייתי נסערת ולא מרוכזת למשך שעות.
הפעם – נשמתי.... ונשמתי שוב.... הבטחתי לעצמי שאני לא נופלת במלכודת הזו, של המילים שהיא אמרה, של המשפט הזה, וניסיתי לשמוע מה קורה שם מתחת.
ניגשתי אליה, עוד לא בטוחה בדיוק מה לומר. התחבקנו במיטה, הייתי איתה קצת בשקט, ואז שמעתי:
- סוף סוף הגיע שישי, אני יכולה לבחור ולעשות מה שבא לי, להתפנק במיטה עם ספר, קצת לצייר, להיות לבד בחדר שלי בלי אחי הקטן
- שעות של אינטראקציות חברתיות לפני במרכזון (עם עוד 35 ילדים!!!), עוד פעילויות שלא אני בחרתי, שאמורות להיות "כיף" או מוצגות ככה ולא תמיד אני מתחברת. אני רוצה שקט, לעשות מה שמתאים לי בקצב שלי
- ביום שישי אוכלים שם ארוחת בוקר, ואני לא אוהבת לאכול שום דבר ממה שיש שם. אני במיוחד לא אוהבת להגיע ישר לארוחת הבוקר ולהתחיל ככה את יום הפעילות (ולאור השעה זה מה שעמד לקרות)
וכל זה בלי מילים, מההכרות עם הבת שלי ודברים שעלו בעבר.
ואז, הצעתי לה להתארגן, ושתלך למרכזון לזמן המינימלי, שאאסוף אותה בשעה המוקדמת ביותר האפשרית. היא זרמה (להפתעתי), והצעתי לה שבזמן שהיא מתארגנת אחתוך לה תותים עם יוגורט, ואז היא כבר ממש יצאה מהמיטה בשמחה והתארגנה במהירות ובכיף.
הדברים שאמרתי אולי לא היו מספיק מפתים ומשכנעים לכשעצמם. כליל שיתפה פעולה כי היא ראתה שאני חושבת עליה, רואה אותה וההצעות שלי סימנו לה שאני מבינה אותה ושיש מקום גם למה שחשוב לה.
הדיאלוג הזה יכול להתבצע במלואו גם בצורה מילולית יותר, ועם זאת כאן זו כבר סיטואציה חוזרת, שקרתה מיד אחרי שקמה, הרבה מלל פחות התאים.
היא הרגישה את החיבור שבחיבוק, וזה העיקר.
בהמשך דני הציע לקחת אותה והיא ביקשה שאני, ושנלך ברגל, ולא ניסע באוטו (ירד גשם). וכל אלו הדגישו לי שקרה כאן חיבור, ושהיא רואה שאני בעדה, זה נעים וטוב לה ולכן היא מבקשת את קרבתי.
הלכנו יחד תחת מטריה, והיה לנו נעים וחמים
וזה כל הסיפור – WIN-WIN מול LOSE- LOSE.
למה חיבור לפני פתרונות?
כי ברגע שיש חיבור, יש הרבה יותר גמישות הדדית.
כשצרכים של נראות, מקום וקרבה מתמלאים לנו, הפתרונות הרבה פעמים מגיעים מעצמם.
אותם פתרונות שאם הייתי מציעה קודם לפני החיבוק והשהייה איתה – סביר שהייתה דוחה בשתי ידיים.
ולפעמים אנחנו לא מצליחות למצוא את הדרך, אפשר לדבר על זה כשנרגעים ולבדוק מה יעזור לנו ולהם בפעם הבאה
וכשזה כן מצליח – זה מזכיר עד כמה זה שווה את העצירה, הנשימה, וההתגמשות
קל לומר וקשה לעשות - וזה האימון האמיתי,
ויש (!) דרך מובנית ללמוד לעשות את זה
מאחלת שבוע קרוב ומחובר💜
פורסם ב-22.1.23
コメント